<h1>כדפרישית</h1>
<h2>דף נב.</h2>
וששאלתם על ממון שנשאר בידה מבעלה הראשון כו' והיא אומרת שלא הכניסה מהן לבעלה. כיון דלא שיירתו בפירוש לעשותם כנכסי מלוג יש להם דין נכסי צאן ברזל, ויש לעיין בשטר הכתובה איך כתוב בו ודא נדוניא דהנעלת ליה כך וכך וכו', אם כספים יש להוסיף שליש ובשום פוחתים חומש כדאיתא בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ו ע"א]. ואם הכניסה לו יותר מחשבון (תכתוב) [הכתוב] בשטר הכתובה, המותר יש לו דין נכסי מלוג ונוטלתם לבד ממאי דכתוב בכתובה בין במפרש בין בסתם. ואם לא הביאה אלא מאה דינרין, אף על פי ששתק הבעל ולא שאל יותר, אם ימצא לה נכסים ידועים יותר קנאן הבעל האחרון ויעלו לחשבון הנדוניא הכתובה בשטר כתובה לפי חשבון כדפרישית. ונפקא מינה לענין כתובת בנין דכרין כמו שכתבתם דקי"ל אחת בחייו ואחת במותו יש לה כתובת בנין דכרין וכתובה נעשית מותר לחבירתה. ואף על פי שרוב הגאונים כתבו שאין כתובת בנין דכרין נוהגת בזמן הזה כי בטלו אותה כמו שאצוה להעתיק לכבודכם, לא פשטה אותה תקנה בארצנו, ורבינו האיי ז"ל כתב שהיא נוהגת, והגדולים שבמלכותנו אשר מימיהם אנו שותין לא הסכימו לבטלה ומתוך התוספות [ג"כ נראה] שהיא נוהגת. ושלום אליכם כנפש העני הנשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה. (זה הועתק מכתב ידו של הר' ר' מאיר שיחיה).
אויה לי כי נסתם לבי בקרבי עד אשר [לא] יכולתי להבין דברי מורי הר' ר' פרץ שיחיה בור השכל מעין החכמה, ולדון לפניו באתי ולא לחלוק על דבריו, אמנם ללמוד אני בא ולדעת האמת פן יבואו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות על לא נכון. והנה ממה שהביא רבינו רשב"ם שפסק דנוטלת כתובתה מן השבח ועל דא הוא סמיך לעשות משאו ומתנו, ולפי המדומה רשב"ם אגב חורפיה ומסברא דנפשיה עשה ואינו כן, דהכל יודעין דאפילו השביחתן האשה אינה נוטלת כתובתה על השבח כדאיתא בפרק יש בכור [בכורות נ"ב ע"א], ואפילו יטלו אחין מה שהשביחו אשה לא נטלה דמקולי כתובה שנינו כמו גבי (בע"ח) [בכור]. ולשני דברים אלו ראיה מן התוספתא מפרק מי שמת [ב"ב פ"י ה"ב] דקאמר האשה שהיתה כו' ועמדה והשביחה הנכסים והביאתם לבית הריבוי לא תאמר תנו לי מנה שהשבחתי את הנכסים ולא עוד אלא אם יש להם אחריות נכסים גובה כתובתה ואם לאו אינה גובה כתובתה, עכ"ל התוספתא, הרי דפי' לא תטול כתובתה אף על השבח שהשביחה עצמה אף כי הנכסים שבידה מועטין מדקאמר אינו גובה דאי מרובין הרי יש לה מן הקרן בלא שבח שיעור כתובתה. ואם כן נתבטלו דברי הרשב"ם דפירש דתטול על השבח, דעל (פי) [כרחך] מה שהוא אומר בתוספתא דלא תטול השבח בכתובתה ר"ל אפילו בשבח של נכסים שיש להם אחריות, דאי במטלטלי מאי איריא שבח אפילו מן הקרן, ועלה (מן הקרן) קאמר דלא מבעיא [היכא דגובה מן הקרן] דלא תטול השבח לעצמה אלא אפילו תפסיד כתובתה שאין להם אחריות נכסים שהניח להם אביהם ממקום אחר אפ"ה אינה גובה מן השבח כדאמר ולא עוד כו'. והשתא בתר תקנת הגאונים אין לה יפוי כח במטלטלי יותר מבימיהם במקרקעי. וגם דברי רבינו נדחו דפירש אף על גב דלא אמרה ראו כמ"ד ראו דמי כיון דמטיא (ליה) [לה] פסידא מקרן אם לא תשביחם לעצמה, הרי בתוספתא אית ליה פסידא דלא תגבה כתובתה ולא אמרו כך.
ומה דמדמה לההיא דאם השביחו הנכסים מחמת עצמן של אחים דכל השבח שלהם, ואף על גב דלא אמרו ראו כמ"ד ראו דמי ונוטלין כל השבח. אומר אני דאין זה מאותו טעם, אלא משום דהוי כיורד לתוך שדה חבירו ברשות, שהרי היה להם חלק בכל ואין מבורר חלקם והו"ל שותף [ב"ב מ"ב ע"ב]. ומה שאין הספר אומר דיש להם דין אריס כשאר שותף, מזה דקדק ר"ת, דאפילו היכא דאמר הריני לעצמי עושה קשיא ליה לר"ת אמאי יטול כל השבח אלא כדין אריס, עכ"ל ר"ת ז"ל. ולפע"ד נ"ל להוסיף על דבריו וליתן טעם דלא קשיא מההיא שהביא הרב ר' מאיר שיחיה מפרק הגוזל בתרא שיירא שהיתה מהלכת במדבר כו' דמסיק אם אמר לעצמי אני מציל שהציל לעצמו, דהתם הכל בא על ידי הצלתו ואם לא היה מציל היה נפסד הכל מה שהציל אבל הכא ארעא הוא דקא משבחא בהדיה. נחזור לדברי ר"ת דפי' עלה [ד]ההיא משמו של ר"ת דמה שהוא אומר שהשביח לעצמו ר"ל ליטול כאריס, וכן פירש גבי רב חסדא [ב"מ מ' ע"א] סברא דלא נוטל אלא כאריס שכר טרחו. ור"י פירש מדידיה דכל השבח קאמר כדמוכח שמעתתא, ומפרש הטעם [דלא] דמי לשותף שאין לו בשבח אלא כאריס ואפילו אמר הריני עושה לעצמי, (כסתם) [כי סתם] שותפים כדי להשתכר קנו ולדעתם נשתתפו ומקפידין שלא ישתכר זה יותר מזה, אבל (שמימי לא) [אלו שממילא] נפלה להם הירושה ואדעתא דשבחא לא נשתתפו ובדבר שאינם חסרים דבלאו הכי לאו היו עוסקים הקטנים והוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר, בהא ודאי אמרינן דנוטלין כל השבח כגון דאמרו הרי אנו עושין לעצמנו או שלא אמרו וגלו בדעתם שלעצמם הם עושים כגון שהם מוציאים יציאות [מ]ממונם דבגלוי דעת סגי בדידהו כמו שאפרש לקמן, מה שאין כן באשה דבדידה לא תליא מילתא. ועוד יש (לנותן) [ליתן] טעם שאף על פי שסתם שותפים מקפידין שלא יטול שותף המשביח אלא כאריס גבי אחים יטלו כל השבח, דכי היכי דברישא השביחו לאמצע ואין נוטלין שכר טרחם יתר על הקטנים (דאמרו) [דאמרינן] מה גדולים אחלו לקטנים דבר שאין בו חסרון כיס, כמו כן בתוספת שהשביחו לעצמן ונוטלין כל השבח הוי מטעם דהקטנים מחלו לגבי גדולים דבר שזה נהנה וזה אינו חסר, כך פירש ר"י. ואין להשיב דקטנים לאו בני מחילה נינהו [ב"מ כ"ב ע"ב], דהיינו דבר שהוא בעולם וחסרים בו, אבל לגבי דבר זה אמרינן שפיר דלא סמכי עליה כלל ובקל מסתלקי. ודכותא איתא בפרק המפקיד [ב"מ ל"ט ע"א] דקאמר זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מיבעיא, פירוש זריז כו' וחשבת ליה כיורד ברשות אם כן פשיטא דיטול מאי דאשבח ור"ל כל השבח, והתם דין אריס היה לנו ליתן לו אלא טעמא (כדפרש"י) [כדפרישית]. ואפילו לפירש (רש"י) [ר"י] ז"ל אין לדמות לאחים כלל. ותדע דבתוספתא [ב"ב פ"י ה"ב] מחלק, דהכי איתא התם עלה דההיא דאשה, דאחים שמת אביהם והניח להן נכסים ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים והביאום לבית הריבוי לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסים וכן הם לא יאמרו תן לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע, והם אפילו שהשביחו השביחו לאמצע ואילו גבי אשה אפילו לאמצע לא השביחה. וההיא דב"ב [קמ"ג ע"ב] וכן האשה שהשביחה [השביחה] לאמצע מיירי באשה יורשת כדמוקי לה בגמרא [קמ"ד ע"א] דיש לה דין אחים, אבל אלמנה אחרת מאי עבידתא לעולם תטרח קמי יתמי כל כמה דלא אמרה ראו בבית דין כאשר מביא הרב ר' מאיר שיחיה ויאריך ימים ראיה מן הירושלמי [ב"ב פ"ט ה"ג]. וטעם יש בדבר, (כמה) [כי מה] שפירש מורינו ורבינו הרב ר' פרץ שיחיה ויאריך ימים דמיגו דנחתו לפלגא נחתו לכולא [והיכא] דאית לה פסידא אדעתא דנפשה נחתה כמו גבי יורשים, הלא זה רחוק כרחוק מזרח ממערב, דהא פירש ר' (ו)לא והיא דאמרה בבית דין גבי אשה ולא גבי יורשים היינו משום דשמא יש לה צררי ואין לה(ם) בהן שום חלק והשתא שבאתה לבית דין ונשמע הקול ונתעצלו אינהו דאפסידו אנפשייהו, וכן היא שלא אמרה בבית דין אפסידה אנפשה דכל כמה דלא אמרה ראו בבית דין חשדינן לה דנפרעת מכתובתה. אבל (גם) [גבי] יורשים (בלאחר) [דלאחר] יש לו בודאי חלק בהם ואין צריך כי אם גילוי דעת שאינם עושים בשביל האחרים ועתה ששבח פועלים משלהם אין לך גילוי גדול מזה, אבל אשה אין הדבר תלוי בה ובדעתה אלא הוי הטעם כדפרישית, ומש"ה אמרינן גבי אשה והוא דאמרה בבית דין ולא אמרינן גבי יורשין. ולפיכך נתיישבו דברי המורה דאמר צריכה אמירה בבית דין ולפיכך חשבינן לה תובעת כתובתה בבית דין דאז מועיל דבריה ונדחו דברי מורי רבינו שיחיה. ולא דמי לההיא דרב ספרא במסכת בתרא [קמ"ד ע"א] דודאי לדידיה לא צריך אמירה בבית דין כי אם גילוי הדעת, שהיה לו חלק בהם ורב ספרא גברא רבה ולא שביק גירסא דידיה וטרח לאחריני. וגם דברי ר' שמשון שפירש בסוף דבריו אינה מטעם זה דרוצה לדמות אשה מכל שכן לרב ספרא ולא שבקא (נעשה) [נפשה] כו' דאין הדמין שוה (כדפירש"י)
